כשירדו התריסים: המשפט שהביט גם בילד

ערב חג שנראה רגיל לגמרי

יש תאריכים שחוזרים בכל שנה, אבל עבור אנשים מסוימים הם לעולם אינם חוזרים להיות עוד משבצת בלוח השנה. ערב ראש השנה הוא בדרך כלל אחד מאותם ערבים שבהם הבית מתמלא בריחות של בישול, במשפחה, בברכות ובתחושה שמשהו חדש עומד להתחיל. אצל שירה איסקוב, ערב ראש השנה של שנת 2020 קיבל משמעות אחרת לחלוטין.

18 בספטמבר 2020, יום שישי, ערב ראש השנה תשפ"א. במצפה רמון היום הלך ונסגר לאט. ברחוב תל ציון לא היה דבר שמשך תשומת לב מיוחדת. מבחוץ, בית הקרקע במספר 2 נראה כמו עוד בית שמתכונן לחג. בפנים עמדה שירה במטבח והכינה את ארוחת החג. לפניה בצק, בידיה מערוך עץ, ובבית בנה הפעוט, שטרם מלאו לו שנתיים.

כעבור זמן קצר, אותו מערוך יפסיק להיות כלי מטבח. הדלת תהפוך מדרך יציאה למחסום. התריס, שנועד להפריד בין הבית לרחוב, יהפוך לגבול של ממש בין אישה שמבקשת לצאת לבין האנשים שמנסים להגיע אליה. אלה בדיוק הרגעים שבהם אירוע פלילי חמור מתחיל לא כ"פרשה", אלא בתוך שגרה. בלי מוזיקה דרמטית, בלי כתוביות ובלי שמישהו מבחוץ מבין מה עומד להתרחש.

הבית נסגר

בסביבות השעה 17:30 התפתח ויכוח בין שירה לבין בעלה, אביעד משה. לפי הממצאים שנקבעו בהליך הפלילי, במהלך הוויכוח הטיח בה האשמות והעליב אותה. שירה התקשרה להוריה ואמרה שאינה מתכוונת להישאר בבית לערב החג, וכי ברצונה להגיע אליהם יחד עם בנה.

זו הייתה אמורה להיות נקודת יציאה פשוטה: לארוז כמה דברים, לקחת את הילד ולנסוע. בפועל, משם הכול השתנה. משה תקף את שירה והשליך אותה לרצפה. בהמשך היא הבהירה לו שהיא מבקשת להתגרש. היא ארזה בגדים, לקחה את הילד וניגשה לדלת הכניסה. הרחוב היה במרחק מטרים ספורים. היא לא הגיעה אליו.

משה חסם בגופו את הדלת, נעל אותה ולא אפשר לה לעזוב. החלון נסגר והתריס הורד. בתוך דקות, הבית שאמור היה להיות המקום הבטוח ביותר הפך למרחב סגור ששירה אינה יכולה לצאת ממנו. אמה עדיין הייתה על קו הטלפון, שמעה את המתרחש וביקשה ממנו לא לפגוע בבתה ולאפשר לה לצאת.

שירה דרשה לצאת עם בנה, אבל משה הציע שתיסע בלעדיו או שהוא יצטרף אליהם. היא סירבה ואמרה שתזעיק את השכנים. בפסק הדין נקבע כי בשלב הזה, או בסמוך לו, גמלה בלבו של משה ההחלטה להמית אותה.

המשפט "גמלה בלבו ההחלטה להמית" הוא משפט משפטי מאוד. קצר. מדויק. כמעט נקי מרגש. אבל מאחוריו עומד פער שקשה לתפוס: זמן קצר קודם לכן עמדה שירה במטבח והכינה את ארוחת החג. כעת, לפי קביעת בית המשפט, האדם שחי לצדה החליט שחייה צריכים להסתיים בתוך אותו בית.

שבע וחצי דקות

בשלב מסוים רכן הילד לעבר אביו. משה לקח אותו והניח אותו על הרצפה. שירה הסתובבה כדי להרים אותו, אבל אז נטל משה את מערוך העץ מן המטבח והלם באמצעותו בראשה בעוצמה. היא נפלה והוא המשיך להכות אותה. שירה צעקה, בכתה והתחננה שיפסיק. הילד היה בסמוך ובכה.

המילים "פחד" ו"חוסר אונים" כמעט אינן מספיקות כדי לתאר את הסיטואציה. הפרטים עושים זאת טוב יותר: אישה על רצפת ביתה, ילד קטן שנמצא ליד אמו, אדם שממשיך לתקוף, וטלפון פתוח שבצדו השני נמצאים הוריה. הם שמעו. הם הבינו שמשהו נורא מתרחש. הם לא יכלו להגיע אליה דרך הקו.

בהמשך חדל משה מהחבטות, התיישב מעל שירה, אחז בצווארה בשתי ידיו וחנק אותה. לפי ממצאי ההליך הפלילי, במהלך החניקה לחש לה: "תמותי כבר". שירה ניסתה לעשות את הדבר היחיד שנותר לה באותן דקות: לדבר. היא ניסתה להרגיע אותו, אמרה שלא תיקח ממנו את הילד, ביקשה להתקלח כדי שיוכלו לשוחח וביקשה שייגש אל בנם הבוכה. בתוך מצב שאיבד כל היגיון, היא ניסתה למצוא משפט שיפסיק, ולו לרגע, את מעגל האלימות.

אבל התקיפה לא הסתיימה. השכנים הגיעו והחלו לדפוק על הדלת ועל החלון. משה נטל סכין ממגירת המטבח. בשלב מסוים הרים מעט את התריס, פתח את הדלת באופן חלקי ואמר לשכנים שהכול בסדר. עדי גוזי, שכנתם, לא קיבלה את הדברים. היא ניסתה להגיע לשירה. כאשר הבחינה בסכין נסוגה. הדלת ננעלה שוב והתריס הורד פעם נוספת.

בית המשפט העליון עמד מאוחר יותר על פרט שקשה להתעלם ממנו: התקיפה נמשכה כשבע וחצי דקות. היא לא הייתה רגע יחיד של אובדן שליטה. לאורך האירוע היו נקודות שבהן ניתן היה לעצור. היו קולות מבחוץ. היו תחנונים מבפנים. היה ילד שבכה. ובכל זאת, האלימות נמשכה.

שבע וחצי דקות הן מעט מאוד זמן כשמביטים בשעון. פחות מנסיעה קצרה בעיר. פחות מהמתנה סבירה בתור. אבל כאשר אדם כלוא בבית ואינו יודע אם ייצא ממנו בחיים, שבע וחצי דקות הן נצח.

הילד שהיה בתוך האירוע

קל לזכור את פרשת שירה איסקוב כסיפור על אישה אחת. שירה הפכה, בצדק, לפנים של הפרשה. הציבור עקב אחר מצבה, אחר השיקום ואחר הבחירה שלה להיחשף. אבל באותו בית היה אדם נוסף. הוא פשוט היה קטן מכדי לספר בעצמו מה קרה.

בנה של שירה היה בן פחות משנתיים. הוא לא היה בחדר סמוך, לא הוצא מן הבית ולא נותק מן המתרחש. הוא חווה את האירוע מקרוב. הוא היה בסמוך לאמו: הוא שמע את צעקותיה, ראה את המתרחש, בכה, ובהמשך אף הועבר לאמבטיה כאשר גופו ובגדיו מוכתמים בדם אמו. בית המשפט המחוזי תיאר אותו כמי שחווה את האירוע "בכל חושיו".

כאן נולדה אחת השאלות המשפטיות החשובות בתיק: מה דינו של ילד שהאלימות אינה מופנית אליו באופן ישיר, אך הוא נמצא בתוך זירה שבה אחד מהוריו מנסה ליטול את חייו של האחר? האם מבחינת המשפט הפלילי הוא רק עד למעשה שנעשה לאדם אחר, או שגם הוא עצמו קורבן?

זו אינה שאלה תיאורטית. המשפט הפלילי רגיל לבחון את המעשה, את הקורבן הישיר ואת הקשר שביניהם. במקרה הזה נדרש בית המשפט להרחיב את המבט. לא להסתפק באישה שנפגעה בגופה, אלא לבחון מה עושה אירוע כזה לילד שנמצא לצדה ואינו יכול לברוח ממנו.

הרגע שבו העולם שבחוץ לא ויתר

אחד החלקים המטלטלים בפרשה נמצא דווקא בצד השני של הדלת. חודשים לאחר האירוע סיפרה שירה במסגרת התוכנית "עובדה" כי כאשר שמעה את השכנים ליד הבית ולאחר מכן הדלת נסגרה שוב, הייתה בטוחה שהם הלכו. מבחינתה, ברגע ההוא נעלמה האפשרות שמישהו יציל אותה.

אבל הם לא הלכו. עדי גוזי והשכנים נשארו. הם המשיכו לנסות להגיע אליה. בית המשפט העליון כתב לימים כי אלמלא נחישותם ואומץ לבם, בהחלט ייתכן ששירה לא הייתה שורדת את התקיפה.

יש כאן נקודה שחורגת הרבה מעבר לתיק אחד. לפעמים הגבול בין "לא להתערב" לבין הצלת חיים אינו פעולה הירואית במובן הקולנועי. לפעמים הוא פשוט סירוב לקבל תשובה לא משכנעת מעבר לדלת סגורה. השכנים שמעו מצוקה. נאמר להם שהכול בסדר אבל הם לא הסתפקו בכך.

שירה סיפרה כי כאשר חשבה שהיא עומדת למות, ביקשה מעדי לשמור על הילד. בתוך שניות שבהן חייה הצטמצמו למאבק הישרדות, המחשבה שלה הייתה על בנה. לא על ההליך הפלילי שיתנהל, לא על הכותרות שיגיעו, לא על השיקום - על הילד.

לשרוד, ואז ללמוד לחיות

שירה פונתה לבית החולים סורוקה במצב קשה. מכאן החל פרק אחר, ארוך לא פחות: טיפולים, שיקום, חזרה הדרגתית לחיים וניסיון לבנות מחדש מציאות עבור עצמה ועבור בנה. בית המשפט העליון נמנע מטעמי צנעת הפרט מלפרט את מלוא הנזקים, אך קבע כי האירוע הותיר בה חותם עמוק המלווה אותה בחיי היום-יום. גם הנזק שנגרם לילד הוגדר כמשמעותי.

לצד ההליך הרפואי והנפשי, שירה קיבלה החלטה ציבורית: לא להסתתר. היא הופיעה בפנים גלויות, סיפרה את סיפורה והבהירה שהיא אינה זו שצריכה להתבייש. הבחירה הזאת שינתה את האופן שבו הציבור תפס את הפרשה. במקום "מתלוננת" או ראשי תיבות בתיק פלילי, הייתה אישה עם שם, פנים וקול.

השיח הציבורי שנוצר סביבה נגע גם במיתוסים על אלימות במשפחה. שירה לא התאימה לדימוי הישן של קורבן חסר עצמאות או חסר יכולת. היא הזכירה לציבור שאלימות אינה בוחרת רק סוג מסוים של נשים, ושסימני אזהרה אינם מתחילים בהכרח במכה הראשונה. לעיתים הם נמצאים בשליטה, בהשפלה, בבידוד ובשינוי הדרגתי של הגבולות בתוך מערכת היחסים.

אבל דווקא משום שהפרשה קיבלה סיקור עצום, בית המשפט העליון הדגיש עיקרון בסיסי: משפט פלילי אינו מוכרע לפי מידת החשיפה התקשורתית, ולא לפי עוצמת האהדה הציבורית לנפגעת. נאשם נשפט על סמך הראיות, הדין והקביעות העובדתיות. זו הבחנה חשובה במיוחד בתיקים שמדינה שלמה כבר גיבשה לגביהם עמדה רגשית.

כשהמשפט הביט גם בילד

אביעד משה הורשע, בין היתר, בניסיון לרצח, בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות ובהתעללות בקטין או בחסר ישע. הוא ערער לבית המשפט העליון. ביום 18 ביוני 2023 דחה בית המשפט העליון פה אחד את ערעורו, בהרכב השופטים יוסף אלרון, אלכס שטיין וגילה כנפי-שטייניץ.

אחת הסוגיות המעניינות בערעור הייתה דווקא עבירת ההתעללות בילד. משה לא היכה את בנו. האלימות הקשה הופנתה אל שירה. ועדיין, בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות המתאימות התעללות בקטין אינה חייבת להתבטא בפגיעה פיזית ישירה בגופו.

העליון אישר את ההרשעה, אך עשה זאת בזהירות. השופט אלרון הסתייג מהצגת המקרה כאילו הוא יוצר כלל חדש וגורף. הפסיקה אינה מגדירה "התעללות" באמצעות רשימה סגורה של מצבים, והוא הדגיש כי יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. במילים אחרות, לא כל ילד ששומע ויכוח בין הוריו הופך אוטומטית לקורבן של עבירת התעללות.

מה שהכריע כאן היה הצטברות הנסיבות: גילו הרך של הילד, עוצמת האלימות, משכה, הקרבה הפיזית לאמו, הבכי, הקולות והמראות שאליהם נחשף, והעובדה שאביו המשיך במעשיו למרות נוכחותו. המשפט הביט על הילד לא כפרט שולי בזירה, אלא כאדם שחווה את האירוע בעצמו.

יש להכרעה הזו משמעות רחבה. היא אינה אומרת שכל חשיפה לאלימות בבית מקימה עבירה נפרדת. היא כן אומרת שהמשפט אינו חייב להמתין לסימן חבלה על גופו של ילד כדי להכיר בכך שנגרמה לו פגיעה קשה. לעיתים עצם הצפייה באחד ההורים פוגע באחר, בתוך אירוע קיצוני וממושך, היא חלק מן האלימות שהוא עצמו חווה.

זה אולי החלק המשפטי החשוב ביותר בפרשה: בית המשפט הפסיק להסתכל רק על מי שספגה את המכות, והביט גם במי שעמד לידה.

העד שלא היה אדם

בתיק היה גם עד נוסף: הטלפון. חלק מן האירוע הוקלט, והתיעוד הקולי הפך לחלק מחומר הראיות. כאשר התיק הגיע לבית המשפט העליון, השופט אלרון האזין להקלטה. התיאור שנתן לאחר מכן היה חריג בעוצמתו לשפה שיפוטית. אחרי שנים של דיון בתיקי אלימות ופשע חמורים, כתב כי אינו זוכר תיעוד של תקיפה כה אלימה, ממושכת ואכזרית.

יש משהו כמעט מצמרר בכוח של קול. תיק פלילי יכול להכיל מאות עמודים, תצלומים, חוות דעת, פרוטוקולים וסעיפי חוק. אבל לעיתים הקלטה אחת מבטלת את המרחק שבין האירוע לבין אולם המשפט. היא מחזירה את הקולות פנימה: את החבטות, את הזעקות, את הבכי של הילד. לא תיאור של מה שהיה, אלא כאילו האירוע עצמו נכנס אל אולם בית המשפט.

בית המשפט קבע כי מדובר במקרה המצוי ברף חומרה גבוה במיוחד. הערעור נדחה והעונש שנגזר על משה נותר על כנו. אבל מבחינה ציבורית ומשפטית, הסיפור לא הסתיים שם.

מהתריס הסגור אל האור

פחות משנה לאחר אותו ערב ראש השנה עמדו שירה איסקוב ועדי גוזי זו לצד זו בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות. האחת שרדה. השנייה סירבה לעמוד מנגד. התמונה הזאת סימלה את המרחק העצום שעברה הפרשה: מבית סגור במצפה רמון אל במה ממלכתית מול מדינה שלמה.

אבל לא נכון להפוך את הפרשה לסיפור פשוט של ניצחון. אין טקס שמוחק שבע וחצי דקות כאלה. אין כותרת שמחזירה לילד ערב חג רגיל. וגם גזר דין, חשוב ככל שיהיה, אינו יכול להשיב את החיים לנקודה שבה היו לפני שהדלת ננעלה.

המשמעות נמצאת במקום אחר: בבחירה של שירה לדבר, בבחירה של עדי להתערב, ובבחירה של המשפט לראות גם את מי שלא ספג את המכות בגופו.

התריסים

שש שנים חלפו מאז אותו ערב. שוב יגיע ראש השנה, שוב יתכנסו משפחות סביב שולחן החג ושוב נאחל שהשנה הבאה תהיה טובה יותר. אבל יש תאריכים שהזמן אינו מצליח להפוך לרגילים. ויש בתים שעבור מי שחיו בתוכם אינם חוזרים להיות רק קירות, חלונות ודלתות.

הסיפור שהתחיל בבית ברחוב תל ציון 2 לא נשאר מאחורי התריסים. הוא עבר לבית החולים, לחדרי החקירות, לאולמות בתי המשפט, למסכי הטלוויזיה ולשיח הציבורי. בדרך הוא הכריח את כולנו להביט לא רק באישה שנפגעה, אלא גם בילד שהיה לצדה, קטן מכדי להסביר מה הוא רואה אך לא קטן מכדי להיפגע ממנו.

אולי משום כך התריסים שירדו באותו ערב הם יותר מפרט בזירת עבירה. אלימות במשפחה מתרחשת לא פעם במקום שאמור להיות המוגן ביותר. מבחוץ הכול יכול להיראות רגיל. בפנים יכולה להתקיים מציאות שונה לחלוטין.

ולא תמיד התריסים עשויים מאלומיניום. לפעמים הם עשויים מפחד, מבושה, משתיקה, מבידוד או מן התקווה שעוד רגע הכול יירגע. לפעמים הם יורדים לאט כל כך, עד שגם מי שחי מאחוריהם מתקשה להבין עד כמה הבית החשיך.

בערב ההוא היו אנשים שלא הסתפקו במה שנראה מבחוץ. הם שמעו, ניגשו, דפקו על הדלת ולא השתכנעו כאשר נאמר להם שהכול בסדר. ההתעקשות הזאת הצילה חיים.

זה אולי הלקח החשוב ביותר שנשאר מן הפרשה, מעבר להכרעה המשפטית עצמה. לא כל דלת סגורה מעידה על סכנה, ולא כל ויכוח דורש התערבות. אבל כאשר נשמע קול שמבקש עזרה, כאשר הסימנים מצטברים וכאשר משהו אינו מתיישב, אסור למהר להסיט את המבט.

כי לפעמים תריסים יורדים כדי להגן מפני האור. ולפעמים הם יורדים כדי שאיש לא יראה מה קורה בפנים. במקרים האלה, צריך שיהיה מישהו בחוץ שיידע לא רק לשמוע, אלא גם להישאר.

אודות הכותב:

עו"ד אופיר שטרנברג הוא סנגור פלילי העוסק בניהול תיקים בעלי מורכבות משפטית וראייתית ובייצוג חשודים ונאשמים בכל שלבי ההליך הפלילי. עבודתו אינה מתמצה באולם בית המשפט, והיא כוללת גם פעילות משפטית-ציבורית באמצעות עתירות מינהליות בסוגיות רגישות הנוגעות למדיניות אכיפה ולפעולת הרשויות.

במקביל הוא מנהל קהילת שיתופי פעולה ארצית של מאות עורכי דין ומפעיל עמוד טיקטוק מקצועי בעל אלפי עוקבים. באמצעות פעילות זו הוא משלב בין פרקטיקה פלילית, ביקורת משפטית על פעולת רשויות האכיפה והנגשת המשפט לציבור הרחב.